קוביות בבטן – חובה או אגדה?
"מאמנת כושר חייבת קוביות בבטן"
את המשפט הזה שמעתי ממטופלת שלי, מאמנת כושר בת 23, שהגיעה לטיפול באכילה רגשית.
האם גם את חשבת אי פעם ככה או עדיין חושבת שזה נכון?
האם את כמי שמדריכה אנשים איך להפעיל ולחזק את גופם
חייבת להציג מודל של גוף חטוב, שרירי, מתוחזק היטב עם שרירים נראים לעין שאין עליהם שכבת שומן?
כי אחרת – איך את יכולה לשמש דוגמה אישית?
ואיך אפשר להחדיר מוטיבציה במתאמנות שלך כאשר כל מה שבא לך זה להיכנס למיטה עם גלידה ולא להביט במראה כי את מרגישה שמנה ורופסת למרות שכולם אומרים לך שהיו מתים לגוף כמו שלך? ומרגיש לך לפעמים שאת הכי רחוקה ממודל של בריאות קורנת שעליך לשדר ללקוחות שלך כל יום ביומו?
ומה המתאמנות שלך יחשבו עליך אם חס וחלילה תעלי במשקל, תאבדי את הקוביות ויחס שריר שומן ישתנה אצלך בגוף – ולא לטובת אחוז השריר?
מה יקרה אז?
אם גם את מתחבטת בשאלות האלה, המאמר הזה בשבילך.
הדרך לאושר עוברת בחדר הכושר
אני מכירה טוב טוב את העולם שלך. אני מתאמנת כבר 20 שנה, ויכולה לומר שאין אימון שלא ניסיתי על בשרי, לטוב ולרע. בשנים האחרונות עלתה המודעות בישראל לפיתוח גוף חזק ושרירי בין השאר כדרך למניעת מחלות בעתיד אך יחד עם זה התפתח מודל לא ריאלי של גוף מסותת אשר מוגדר כגוף הנחשק, הן בקרב נשים והן בקרב גברים.
עולם הכושר הוא עולם לא פשוט, קשוח אפילו. מביאים את הגוף לקצה כל פעם מחדש, כוח הסבל וההתמדה נבחנים מחדש בכל אימון ואימון.
בכל אימון שאת מעבירה, את צריכה להיות קשובה לא רק לגוף המתאמן אלא גם לראש שלו – לזהות מתי הוא נשבר, מה נחשב טו מאץ' עבורו ואיך את יכולה להביא אותו לעשות את הכי טוב שלו כל פעם מחדש.
הם באים אלייך למודי דיאטות, הרוב ירצו לרדת במשקל – כן, להיות רזים וחטובים יותר זה עדיין החלום הרטוב של כולם.
להיפגש כל יום מחדש עם מודל הגוף הנחשק
ואת? איפה מודל זה פוגש אותך? מה מערכת היחסים שלך עם הגוף שלך?
האם את מרגישה שמחה וגאווה בגוף שלך אך יחד עם זאת מאשימה אותו כאשר הוא לא נענה לדרישות שאת מציבה לו ואפילו מרגישה שהוא בוגד בך?
האם את מרגישה כי הגוף שלך הוא הכלי שלך – הוא יכול לבנות אותך
וגם להרוס אותך?
בואי אתן לך זווית ראייה קצת אחרת על אותה מערכת יחסים שמתקיימת בינך לבין הגוף שלך.
הגוף שלך הוא לא אובייקט, הוא ישות.
למה אני מתכוונת?
הגוף שלך עומד בפני עצמו, יש לו קיום עצמאי ויש לגופך את הרצונות שלו ואת הצרכים שלו.
למשל, הצורך במנוחה. את בטח יודעת שהגוף שלך בדיוק כמו של המתאמנים שלך חייב מנוחה ולא ניתן להעמיס עליו אימונים ומשקלים אבל האם את אותה מידת הרחמים שאת מפגינה כלפי המתאמנים שגופם זקוק למנוחה את מסוגלת להפגין כלפי עצמך?
אז איך להתייחס לגוף כישות עצמאית ולא כמוצר?
אני יודעת שזה לא פשוט, אבל מה שיכול בין השאר לעזור לך לקיים מערכת יחסים תומכת בגופך זה לדמיין שלקוחה שלך הייתה באה אלייך עם אותה שאלה או מחשבה שאת חושבת עליה – ומה הייתה התשובה שלך אליה?
כאשר הגוף שלך זקוק למנוחה והראש כופה עליו עוד אימון ועוד העמסת משקל כי את חושבת שרק ככה הדברים אמורים להיות – את יוצרת מערכת יחסים של שליטה, ללא הקשבה וללא תמיכה בגוף, ואין פה דיאלוג בין הראש לגוף אלא שדה קרב.
בואי ניקח עוד דוגמה. הגוף מאותת רצון לאכול פרי. פרי עסיסי, מתוק וטעים.
ואז מתחילות מחשבות בסגנון של – מה אני אוכל פרי? לא חבל על הקלוריות? עדיף כבר איזה יוגורט פרו 20 גרם חלבון בטעם תות, ככה לפחות לא אכניס סוכר לגוף אלא חלבון.
זו עוד דוגמה איך הראש כופה את רצונו על הגוף ואת שוב מתרחקת מעצמך והמחיר כבד, נוצר קרע בין הראש לגוף והוא הולך ומחמיר וזה לא משרת אותך, לא כאשה ולא כאשת מקצוע.
אי אפשר להתייחס לגוף כחפץ או מכשיר ולהכתיב לו הוראות.
שוב, הגוף הוא ישות עם רצונות וצרכים משלו והחיבור מחדש אליו וההקשבה לגוף יביאו אותך למקום טוב יותר, אישית ומקצועית.
זה אפשרי?
בהחלט! אפשר לעשות את זה, אפשר לעבוד על מערכת היחסים שלך עם גופך, לקדם הקשבה, לעודד פיוס ותמיכה ולהביא את הראש והגוף לדו שיח, ולא למלחמה, בדיוק כמו כל מערכת יחסים אחרת בחייך.
עצרי לכמה דקות כאשר את מרגישה שאת עומדת להיכנס לעוד קרב עם הגוף ותשאלי את עצמך – אם הגוף היה יכול לדבר, מה הוא היה אומר לי עכשיו?
ועד כמה אני מותשת או מתוחה ברגע זה, מה הגוף מנסה לומר לי?
ככל שתדברי יותר עם הגוף, בדיוק כמו שאת עושה עם אנשים חשובים וקרובים בחייך, ותשאלי את עצמך איך את יכולה להיות בת זוג טובה יותר לגוף, בת זוג תומכת – ככה תתקרבי אל עצמך, וזו ההשקעה הכי טובה שאת יכולה לעשות בעתיד שלך, אישית ומקצועית.
כי מאמנת כושר לא חייבת קוביות בבטן כדי להיות מאמנת טובה.
המתנה הכי יפה שאת יכולה להעניק ללקוחות שלך זו דוגמה אישית
והשראה
לפיוס, קבלה והקשבה לגוף ולא שליטה, ביקורת וכפייה.
